חלק שני: החזרת כתבי הקודש האלה אל מתי 7

אם נניח לקטעים האלה לפרש את כוונתו של ישוע באמרו "רצון אבי", מתגבשת תמונה ברורה מאוד.

רצון האב לחייו של הנוצרי כולל התקדשות, קדושה, התרחקות מזנות וטומאה, הפסקת החטא, עשיית הטוב, סירוב להתדמות לעולם הזה, דחיית תאוות הבשר, תאוות העיניים וגאוות החיים, הגשת הגוף לאלוהים, חידוש הדעת, עבודת אלוהים מכל הלב, הליכה ראויה לאדון, רצוי לפני אלוהים, הנבת פרי במעשים טובים, שמחה, תפילה, הודיה, ועמידה שלמים ומושלמים בכל רצון אלוהים. הדבר הופך את ההקשר הסובב של מתי 7:21–23 למשמעותי עוד יותר:

בדברי ישוע מובנה ניגוד באופן ישיר:

הניגוד הזה חשוב. ישוע אינו מעמיד בקטע זה את האמונה מול המעשים. הוא מעמיד את עשיית רצון האב מול עשיית עוון. יתרה מזו, לאנשים שנדחו היו מעשים דתיים מרשימים: נבואה, גירוש שדים ומעשים מופלאים, ועם זאת מעשים אלה לא באו במקום עשיית רצון האב.

קטע זה מצרף יחד כמה מושגים: שלמות, מעשים טובים, עשיית רצונו, פעולת אלוהים בתוך המאמין, והיות האדם רצוי בעיניו. לכן הברית החדשה אינה משאירה את הביטוי "רצון האב" ללא הגדרה. היא מגדירה שוב ושוב את רצון אלוהים כאורח חיים קדוש וצייתני, המתהווה באלה השייכים למשיח. ובהקשר הקרוב של מתי 7, ישוע עצמו מציין שההפך מעשיית רצון האב הוא עשיית עוולה.

העיקרון בברית הישנה

אולם לפני שנבחן את דברי המשיח, יש לענות תחילה על שאלה חשובה. האם עיקרון זה ייחודי לברית החדשה? או שמא תמיד דרש אלוהים מעמו להוסיף ולהתמיד בצדקה כדי לרשת את הבטחותיו?

כתבי הקודש מגלים שעיקרון זה לא החל בשירותו הארצי של המשיח. הוא מבוסס היטב לאורך כל הברית הישנה. הרבה לפני שישוע הזהיר שלא כל הקורא לו "אדון" ייכנס למלכות, הכריזו הנביאים שאדם צדיק שסר מן הצדקה לא יִזָּכֵר בגלל ציותו הקודם. ההצהרה הברורה ביותר בברית הישנה נמצאת בנבואת יחזקאל.

הפסוק הזה ראוי לתשומת לב מדוקדקת. שימו לב לכמה הבחנות חשובות.

1. אלוהים קורא לאדם הזה ״הצדיק״.

הקטע אינו מתחיל בתיאור של צבוע או של מי שמעמיד פנים שהוא משרת את אלוהים. אלוהים עצמו מגדיר אדם זה כצדיק. לאורך הפרק מבחין יחזקאל בין שלושה אנשים שונים, והם מוצגים כשלושה מצבים שונים:

2. הצדיק סר מצדקתו.

הפעולה המכרעת בקטע אינה שהוא נכשל מדי פעם. כתבי הקודש אומרים שהוא סר מצדקתו. זהו תיאור של עזיבה מכוונת של אורח חיים צדיק. הביטוי העברי במקור נושא את הרעיון של סטייה הצידה, עזיבה או נטישה של דרך קודמת. אלוהים מתאר שינוי כיוון אמיתי.

3. צדקתו הקודמת אינה נזכרת עוד.

אולי ההצהרה המפתיעה ביותר בקטע היא: “כל צדקותיו אשר עשה לא תיזכרנה.” זו אחת ההכרזות החזקות ביותר בברית הישנה. אלוהים אינו אומר רק שחטאיו המאוחרים של האדם מתווספים לצדקתו הקודמת. במקום זה הוא מכריז שמעשיו הצדיקים הקודמים אינם נלקחים עוד בחשבון, משום שהאדם נטש את דרך הצדקה. הדגש מושם על מצבו הרוחני הנוכחי של האדם, ולא רק על עברו.

4. אלוהים שואל שאלה רטורית.

“האם יחיה?” אלוהים עצמו משיב: “…בחטאו אשר חטא, בם ימות.” התשובה חד משמעית. השאלה אינה אם האיש היה פעם צדיק. השאלה היא אם נשאר בצדקה.

עיקרון, לא פסוק מבודד

יש שיטענו כי יחזקאל 18:24 הוא אמירה בודדת. אולם אלוהים חוזר על אותו עיקרון בהמשך אותו ספר, ובכך מראה שמדובר באמת מבוססת ולא בהערה מקרית. החזרה ביחזקאל 33 מאשרת שהאדון רצה שעמו יבין עיקרון זה בבירור. לפיכך, בחלק הבא נעיין ביחזקאל 33, שבו אלוהים חוזר על אותה הוראה כמעט מילה במילה, ומדגיש את ההכרח בצדקה מתמשכת.

צדקה מתמשכת: עיקרון שאלוהים חוזר עליו

אחת הראיות החזקות ביותר לכך שדוקטרינה נועדה להיות מובנת היא כאשר אלהים חוזר עליה. לאורך כתבי הקודש, האדון מבסס לעיתים קרובות אמת על פי שניים או שלושה עדים (דברים 19:15). באופן דומה, כאשר הוא חוזר על הצהרה באמצעות אותו נביא, הוא מדגיש את ודאותה וחשיבותה.

העיקרון שהוצג ביחזקאל 18 אינו נותר לבדו. כעבור חמישה עשר פרקים, אלוהים חוזר עליו כמעט מילה במילה.

העד השני

השוואה בין יחזקאל י״ח ליחזקאל ל״ג

שימו לב לדמיונות המובהקים. זו אינה הוראה חדשה. זהו אותו עיקרון, שאלהים אישר מחדש. בכל פעם שהאדון חוזר על דבריו בכתבי הקודש, החזרה ראויה לתשומת לב מדוקדקת. כאן, האזהרה החוזרת מדגישה שהוא מדבר על עיקרון קבוע ומתמשך של משפטו הצודק.

המצב הנוכחי של הפרט

אמת אחת הולכת והופכת ברורה יותר ויותר. לאורך כל הקטעים הללו, אלהים מעריך בני אדם לפי מערכת היחסים הנוכחית שלהם איתו. שימו לב לניגוד שיחזקאל מציג שוב ושוב:

הדבר מדגים עיקרון עקבי: משפטי אלוהים מגיבים להליכתו הנוכחית של האדם לפני אלוהים.

כל צדקתו לא תיזכר לו

הביטוי הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת. אלהים אינו אומר שמעשי הצדקה מעולם לא התרחשו. הוא גם אינו מכחיש שהאדם הלך בעבר בישרות. אלא הוא מכריז שמעשי הצדקה הקודמים הללו לא יעמדו כבסיס לזיכוי אם האדם נוטש את הצדקה ומתמיד בחטא. הדגש הזה מכין את הקורא להבין מדוע כתבי הקודש מעודדים שוב ושוב את עם אלהים להמשיך, להחזיק מעמד, לשכון באמונתם, לעמוד איתן ולהתמיד.