למצוא את דרכך בין ספרי המקרא

לאחר שהבנתם שכתבי הקודש הם סיפור אחד המסופר דרך 66 ספרים שונים, השאלה המעשית הבאה היא: כיצד מסודרים הספרים האלה, ומה כדאי לדעת לפני שמתחילים לקרוא אחד מהם? אלה אינן שאלות שוליות. אופן הסידור של כתבי הקודש עלול לבלבל גם קוראים מנוסים, ופתיחת ספר ללא כל התמצאות מוקדמת דומה להצטרפות לשיחה שכבר נמשכת שעה שלמה. אפשר לשמוע את המילים, ובכל זאת להחמיץ לגמרי את המשמעות. החלק הזה ייתן לכם כלים להתמצא לפני הקריאה, ולהבין מדוע הספרים מסודרים כפי שהם מסודרים.

הברית הישנה מחולקת לארבעה חלקים רחבים. הראשון הוא התורה (או "החוק"), הנקראת גם חמישה חומשי תורה, והיא כוללת את חמשת ספרי משה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. ספרים אלה מניחים את היסוד לכל השאר. הם מספרים לנו על הבריאה, על נפילת האדם, על האבות, על יציאת מצרים, על הברית בסיני, על החוקים המסדירים את ההשתחוויה ואת החיים של ישראל, ועל המסע אל הארץ המובטחת. אם אתם רוצים להבין כל חלק אחר בכתבי הקודש, בחמשת הספרים האלה נקבע אוצר המילים היסודי.

החלק השני של הברית הישנה הוא ספרי ההיסטוריה. ספרים כמו יהושע, שופטים, רות, שמואל א' וב', מלכים א' וב', דברי הימים א' וב', עזרא, נחמיה ואסתר מתארים את סיפורו של ישראל, מכיבוש כנען דרך תקופת המלכים, פילוג הממלכה והגלות לבבל, ועד השיבה לארץ. אלה אינם רק תיעוד של אירועים מדיניים. הם תיאורים תיאולוגיים, המראים כיצד נאמנותו של ישראל לאלוהים, או חוסר נאמנותו, עיצבה את מהלך תולדותיו.

החלק השלישי הוא שירה וחכמה. איוב, תהילים, משלי, קהלת ושיר השירים נמנים עם חלק זה. ספרים אלה עוסקים בחוויות העמוקות ביותר של האדם: סבל, השתחוויה, חכמה לחיי היומיום, החיפוש אחר משמעות ואהבה. ספר תהילים בפרט הוא ספר התפילות וההמנונים של עמו של אלוהים, והוא מצוטט בברית החדשה יותר מכמעט כל ספר אחר בברית הישנה.

החלק הרביעי הוא הנביאים, המחולקים על פי המקובל לנביאים הגדולים (ישעיהו, ירמיהו, איכה, יחזקאל ודניאל) ולשנים עשר הנביאים הקטנים (מהושע ועד מלאכי). ההבחנה בין גדולים לקטנים היא עניין של אורך בלבד. נביא קטן אינו פחות חשוב מנביא גדול. בספר עמוס או בספר מיכה עשוי להימצא קטע יחיד שמאיר הוראה מרכזית בברית החדשה. הנביאים דיברו בתקופות המתוארות בספרי ההיסטוריה, ולכן קריאה בנביא מסוים לצד ספרי ההיסטוריה הרלוונטיים תעשיר מאוד את הבנתכם בשניהם.

הברית החדשה נפתחת בארבע הבשורות: מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. כל אחת מהן מציגה את חייו, שירותו, מותו ותחייתו של ישוע המשיח. הן עוסקות באירועים חופפים, אך כל כותב בוחר ומסדר את החומר שלו מתוך מטרה וקהל יעד מובחנים. מתי כותב מתוך מחשבה על קהל קוראים יהודי, ולעיתים קרובות הוא קושר את ישוע לנבואות הברית הישנה. מרקוס מתקדם במהירות ומדגיש פעולה. לוקס מפורט וסדור, ומגלה אכפתיות מיוחדת כלפי הגויים, הנשים והעניים. יוחנן הוא תאולוגי ומהורהר, והבשורה שלו נכתבה כדי ש“אך אלה נכתבו למען תאמינו כי ישוע הוא המשיח בן אלהים ולמען יהיו לכם המאמינים חיי עולם בשמו׃” (יוחנן ⁦20:31⁩).

אחרי הבשורות בא ספר מעשי השליחים, המתעד את לידתה של הקהילה בחג השבועות ואת התפשטות הבשורה באמצעות שירותם של פטרוס, פאולוס ואחרים. ספר מעשי השליחים הוא הגשר בין הבשורות לאיגרות. הוא מראה את הקהילה מתבססת בדיוק בערים שאליהן נכתבו האיגרות בהמשך. קריאת מעשי השליחים לפני קריאת האיגרות אל הרומאים, אל הקורינתיים או אל הגלטים תעניק לכם הבנה ברורה הרבה יותר של המצבים שאליהם האיגרות הללו פנו.

האגרות, הנקראות גם איגרות השליחים, מהוות את החלק הגדול ביותר בברית החדשה. פאולוס כתב את רובן: האגרת אל הרומים, האגרות אל הקורינתים א' וב', האגרת אל הגלטים, האגרת אל האפסים, האגרת אל הפיליפים, האגרת אל הקולוסים, האגרות אל התסלוניקים א' וב', האגרות אל טימותיאוס א' וב', האגרת אל טיטוס והאגרת אל פילימון. אגרות אחרות הן האגרת אל העברים (שזהות כותבה אינה ודאית), אגרת יעקב, אגרות פטרוס א' וב', אגרות יוחנן א', ב' וג', ואגרת יהודה. כל אגרת נכתבה לאדם אמיתי או לקהילה אמיתית, בנסיבות אמיתיות. אפשר לקרוא אגרת בלי לדעת דבר על נמעניה או על הנסיבות שבגללן נכתבה, אך הבנת הנסיבות הללו תפתח את משמעותה במידה ניכרת.

הברית החדשה נחתמת בספר ההתגלות, ספר נבואי ואפוקליפטי הנשלח אל שבע קהילות באסיה הקטנה ומלא בחזונות ובסמלים הלקוחים ברובם מהברית הישנה. זהו אחד הספרים שנקראים באופן שגוי ביותר בכתבי הקודש, בעיקר משום שהקוראים ניגשים אליו בלי הרקע של הברית הישנה שהוא מניח מראש. סבלנות וקריאה קפדנית ישתלמו לכם.

חשוב להבין שסדר הספרים בכתבי הקודש אינו תיאור כרונולוגי אחד ורציף. ספר דברי הימים חוזר על אותה היסטוריה המופיעה בשמואל ובמלכים, לעיתים מנקודת מבט שונה ובדגשים שונים. הנביאים פעלו בתקופות המתוארות בספרים ההיסטוריים, אך הם מופיעים בחלק נפרד. ארבע הבשורות מכסות את אותה תקופה בחייו של ישוע מארבע זוויות שונות. ספר מעשי השליחים מתעד את הקהילה הראשונה, ובאותו זמן כתבו פאולוס ואחרים איגרות אל אותן קהילות ממש שמעשי השליחים מתאר. סידור כתבי הקודש אינו כרונולוגי בעיקרו. הוא מבוסס על קטגוריות, ומקבץ את הספרים לפי סוגם כדי שהקוראים יוכלו למצוא אותם.

לפני שפותחים ספר כלשהו בכתבי הקודש, כדאי לעצור ולשאול כמה שאלות מכוונות. מי כתב את הספר, אם אנחנו יודעים? מי קיבל אותו ראשון? מה התרחש בעולמם של הנמענים בזמן הכתיבה? מדוע נכתב הספר, ומה מנסה הכותב להשיג? לא תמיד יהיו לשאלות האלה תשובות פשוטות. ספרים מסוימים מזהים את כותבם בבירור. אחרים נושאים ייחוס מסורתי שהתקבל במשך מאות שנים. ויש ספרים שאינם מזכירים את שם כותבם כלל. חשוב להיות כנים לגבי ההבחנות הללו. אל תציגו מחבר לא ודאי כעובדה מוכרעת, אך גם אל תניחו לאי הוודאות למנוע מכם לקרוא בקפדנות, בעזרת כל הרקע שעומד לרשותכם.

המקרא עצמו מספק לנו דוגמאות לכותבים שקיבלו את כתבי הקודש שקדמו להם והתמודדו עמם. דניאל, שקרא בגלות, זיהה את נבואתו של ירמיהו: “בשנת אחת למלכו אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר יהוה אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה׃” (דניאל ⁦9:2⁩). דניאל לא קרא היסטוריה עתיקה מתוך סקרנות מרוחקת. הוא קרא דבר מאת אלוהים שדיבר ישירות אל מצבו שלו, והגיב בתפילה ובצום. השליח פטרוס, שכתב לקראת סוף חייו, התייחס למכתביו של פאולוס כאל חלק מכתבי הקודש, הכיר בחוכמה שניתנה לפאולוס, ובו בזמן הזהיר שיש המסלפים את דבריו: "כפי שהם עושים גם עם שאר כתבי הקודש, לאבדנם שלהם" (פטרוס ב' 3:16). הכתבים המקראיים אינם קולות מבודדים. הם מנהלים שיחה זה עם זה: מצטטים, מסבירים ובונים על מה שקדם להם.

הבשורות ואיגרות הברית החדשה מלאות בציטוטים מן הברית הישנה וברמזים אליה. זיהוי הקשרים האלה ישנה את אופן קריאתכם. כאשר פאולוס כותב "כתוב" ואחר כך מצטט את ישעיהו או את ספר תהילים, הוא אינו מוסיף קישוט לטיעונו בלבד. הוא מראה שמה שאלוהים עשה במשיח הוא הגשמת מה שאלוהים הבטיח באמצעות הנביאים. הלימוד של מעקב אחר הקשרים האלה הוא אחד השכרים הגדולים של צמיחה בידע המקראי.

הכתובים עצמם נותנים לנו דוגמאות לכותבים שקיבלו כתבים קדומים יותר ועסקו בהם. דניאל, שקרא בגלות, הכיר את הנבואה של ירמיהו: “בשנת אחת למלכו אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר יהוה אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה׃” (דניאל ⁦9:2⁩). דניאל לא קרא היסטוריה עתיקה מתוך סקרנות מרוחקת. הוא קרא דבר מאת אלוהים שדיבר ישירות אל מצבו שלו, והגיב בתפילה ובצום. השליח פטרוס, שכתב קרוב לסוף חייו, התייחס למכתבי פאולוס כאל חלק מכתבי הקודש, הכיר בחוכמה שניתנה לפאולוס, ובו בזמן הזהיר שיש המעוותים את דבריו: "כמו שהם עושים גם בשאר כתבי הקודש, לאבדן עצמם" (פטרוס ב' 3:16). כתבי המקרא אינם קולות מבודדים. הם מנהלים שיחה זה עם זה: מצטטים, מסבירים ובונים על מה שקדם להם.

הבשורות והאגרות של הברית החדשה מלאות בציטוטים מן הברית הישנה וברמזים אליה. זיהוי הקשרים הללו ישנה את אופן הקריאה שלכם מן היסוד. כאשר פאולוס כותב "כתוב" ואחר כך מצטט את ישעיהו או את תהילים, הוא אינו מוסיף קישוט לטיעון שלו. הוא מראה שמה שאלוהים עשה במשיח הוא התגשמות של מה שאלוהים הבטיח באמצעות הנביאים. ללמוד לאתר את הקשרים האלה זה אחד השכרים הגדולים של צמיחה בידע המקראי.