לב מוחשך: שלוש הסיבות השורשיות לעיוורון רוחני

אם אנו רוצים להשתחרר מעיוורון רוחני, עלינו להבין מה גורם לו. אין די בכך שנכיר בבעיה באופן כללי. עלינו לזהות את שורשיה המסוימים, כדי שנוכל לטפל בהם בדייקנות. אל האפסיים ד' 17-18 נותן לנו את המסגרת היסודית: "לָכֵן זֹאת אֹמַר וְאָעִיד בָּאָדוֹן, שֶׁמֵּעַתָּה לֹא תֵלְכוּ כַּאֲשֶׁר הוֹלְכִים שְׁאָר הַגּוֹיִם, בַּהֶבֶל מַחְשַׁבְתָּם, כְּשֶׁשִּׂכְלָם חָשׁוּךְ, וְהֵם מְנֻכָּרִים מֵחַיֵּי אֱלֹהִים בִּגְלַל הַבּוּרוּת שֶׁבָּהֶם, מִפְּנֵי עִוָּרוֹן לִבָּם."

שימו לב שפאולוס אינו אומר שההבנה הוחשכה בגלל נסיבות חיצוניות או בגלל מה שאחרים עשו לאדם. הוא מייחס זאת ישירות לעוורון הלב. הלב הוא מוקד הבעיה, וההבנה המוחשכת היא התוצאה. משמעות הדבר היא שהתמודדות עם עוורון רוחני דורשת תמיד לרדת עמוק יותר משינוי התנהגות. עלינו לטפל במצבו של הלב עצמו. ישנן שלוש סיבות שורש עיקריות המולידות את עוורון הלב הזה, וכדאי לבחון כל אחת מהן בעיון.

שורש הבעיה הראשון: העיוורון הנובע מלב כפוי טובה ומלא הבל

הכתוב באיגרת אל הרומים א':21 מתאר את השורש הזה בבהירות מרשימה: "כִּי אַף כִּי יָדְעוּ אֶת אֱלֹהִים, לֹא כִבְּדוּהוּ כֵּאלֹהִים וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, אֶלָּא הָבְלוּ בְּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם וְלִבָּם הַסָּכָל הֶחְשַׁךְ." ההתקדמות הזו מלמדת רבות. היא אינה מתחילה בשחיתות מוסרית בוטה, אלא בשני כשלים עדינים: אי כיבוד אלוהים ואי הודיה לו. אלה נראים כהשמטות קטנות, אך הם הסדקים הראשונים ביסוד התפיסה הרוחנית של האדם.

חוסר הכרת תודה מסוכן במיוחד משום שהוא מסב את הלב מאלוהים אל עצמנו. כשאנו אסירי תודה באמת, אנו מכירים בכך שמה שיש לנו בא מחוץ לנו. אנו מזהים את אלוהים כמקור. אבל כשהכרת התודה דוהה, אנו מתחילים לפעול כאילו אנו מרכז הסיפור של חיינו. ההישגים שלנו הופכים לשלנו. הברכות שלנו הופכות לזכויות שלנו. החוויות הרוחניות שלנו הופכות לתעודות ההסמכה שלנו. ולאט לאט, כמעט בלי שנרגיש, הלב מתחיל להתמלא במה שכתבי הקודש מכנים "הבל במחשבות", סיפורים פנימיים משוכללים שמנותקים מאמת אלוהים.

מי שנפל בשורש הבעיה הזה הוא לעיתים קרובות אדם בעל דעה גבוהה על התובנה הרוחנית שלו. הוא עשוי להשתמש בביטויים כמו "אלוהים אמר לי" או "אני יודע מה שאני יודע" כדי לסיים שיחה ולא כדי לפתוח אותה. הוא עבר בהדרגה, באופן עדין, מעמדה של קבלה מאלוהים לעמדה של אישור של מה שהוא כבר מאמין בו. על כך מדברים כתבי הקודש באמרם “ובאמרם חכמים אנחנו היו לכסילים׃” (רומים ⁦1:22⁩). החכמה שהוא מצהיר עליה היא שלו עצמו, והיא החליפה את החכמה שבאה רק מתוך קשר אמיתי ועניו עם אלוהים.

סיבת שורש שנייה: אובססיה לחזון או לרצון שגוברים על האמת

שורש הבעיה השני הוא אולי המורכב ביותר מבחינה רגשית, משום שהוא מתחיל לעתים קרובות במשהו שנראה רוחני באמת. אדם מקבל חזון, כמיהה, תחושת קריאה או חלום שהוא מאמין שהם מאת אלוהים. אין בכך כל פסול. אלוהים אכן נותן חזונות וכמיהות. הבעיה מתעוררת כאשר האדם נקשר כל כך לחזון או לכמיהה הללו, עד שהוא מתחיל לסנן דרכם כל מידע נכנס: הוא מקבל את מה שמאשר אותם, ודוחה את מה שמעמיד אותם בספק.

זוהי צורה של עבודת אלילים, גם כאשר האליל נראה רוחני. כאשר רצון, אפילו רצון שנשמע אלוהי, הופך לחשוב יותר מן האמת, הרצון הזה תופס את מקומו של אלוהים בלב. האדם כבר אינו הולך אחרי אלוהים; הוא הולך אחרי הרעיון שלו על מה שאלוהים רוצה, ושני הדברים הללו יכולים לסטות זה מזה בצורה דרמטית. כאשר מישהו מעמת אותו עם אמת הסותרת את החזון שלו, הוא אינו מקבל אותה כתיקון אפשרי מאת אלוהים. הוא מקבל אותה כהתקפה על תוכניתו של אלוהים. כך נעשה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו, משום שכל ניסיון לעזור לו מתפרש דרך פריזמת האובססיה שלו.

אפשר לעיתים קרובות לזהות את שורש הבעיה הזה על ידי התבוננות באופן שבו אדם מגיב למכשולים. אם כל מכשול מתפרש כמלחמה רוחנית נגד ייעודו, ולא כאות אפשרי מאת אלוהים לשקול מחדש, זהו סימן אזהרה. את החזון שמתיישב עם רצון אלוהים מחזיקים בכפיים פתוחות. את החזון של האובססיה מחזיקים באגרופים קפוצים.

שורש הבעיה השלישי: צדקנות העטופה בלשון דתית

הגורם השורשי השלישי הוא המתוחכם ביותר מבחינה חברתית, משום שהוא משתמש בכלים של הנצרות ככיסוי לעמדת לב ארצית ביסודה. זהו האדם שתמיד יכול למצוא פסוק מכתבי הקודש כדי להצדיק את עמדתו, שמדבר בשפת האמונה בשטף, ושנראה מחויב מאוד לדברים רוחניים. אולם מתחת לאוצר המילים הדתי מסתתר לב שהחליט שאין לו צורך להשתנות. הוא משתמש בכתבי הקודש כדי להגן על עצמו ולא כדי לבחון את עצמו. הוא משתמש בתפילה כמופע ולא כשיחה. הוא משתמש בשירות הרוחני כבמה לחשיבותו העצמית ולא כמקום של שירות אמיתי.

צדקנות יוצרת סוג מיוחד של קשיחות, משום שהיא מחזקת את עצמה. ככל שאדם עוסק יותר בפעילות דתית, כך הוא משתכנע יותר בבריאותו הרוחנית. הוא משווה את עצמו לאחרים ויוצא תמיד נשכר מההשוואה. ייתכן שהוא אפילו עוזר באמת לאחרים בתחומים מסוימים, ודבר זה מחזק עוד יותר את הערכתו העצמית. אבל אלוהים אינו מסתכל על החיצוניות. הוא מסתכל על הלב, ולב שהפך את עצמו לאמת המידה של צדקה אינו משאיר מקום לרוח הקודש לפעול.