מהם כתבי הקודש?

כשאתם פותחים את כתבי הקודש בפעם הראשונה, ואפילו בפעם המאה, אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול היא פשוט זו: מה אני קורא? שאלה זו ראויה לתשובה זהירה וכנה, משום שהספר הזה שונה מכל ספר אחר שתחזיקו אי פעם בידיכם. הוא אינו כרך אחד שנכתב בידי אדם אחד, במקום אחד ובזמן אחד. הוא אוסף של 66 ספרים, שנכתבו במשך מאות שנים, בידי כותבים רבים ושונים, בכמה שפות שונות, ופנו אל קהלים שהפרידו ביניהם אלפי שנים ואלפי קילומטרים. ועם זאת, בכל אחד מהספרים האלה עוברת מטרה אלוהית אחת. הבנת מהו הספר הזה תעצב את האופן שבו תקראו בו, את האופן שבו תלמדו אותו, ואת היקף מה שתקבלו ממנו.

הדבר החשוב ביותר שיש לומר על כתבי הקודש הוא שהם באים מאלוהים. השליח פאולוס כתב לעובד צעיר בשירות האמונה בשם טימותיאוס ואמר בבירור: “כי כל הכתוב נכתב ברוח אלהים גם מועיל להורת ולהוכיח ולישר וליסר בצדק׃” (טימותיאוס ב ⁦3:16⁩). המילה שתורגמה "השראה" נושאת בתוכה את הרעיון של נשיפה מאת אלוהים. כתבי הקודש לא נולדו במחשבותיהם של בני אדם. מקורם באלוהים, והוא נתן אותם דרך כותבים אנושיים. השליח פטרוס מאשר זאת: “וזאת תדעו ראשונה אשר כל נבואת המקרא איננה תלה בפתרון אדם מלבו׃ כי מעולם לא יצאה נבואה ברצון האדם כי אם ברוח הקדש אשר נשאם דברו אנשי אלהים הקדושים׃” (פטרוס ב ⁦1:20-21⁩). הכותבים היו אנשים אמיתיים, בעלי אישיות אמיתית, דאגות אמיתיות וקהל שומעים אמיתי. אלוהים לא מחק את אנושיותם. הוא פעל דרכה. אך מקור מה שכתבו היה אלוהי, ולא אישי בלבד.

משמעות הדבר היא שכאשר אתם קוראים בכתבי הקודש, אתם לא קוראים רק את דעותיהם של אנשים קדמונים על אלוהים. אתם קוראים את מה שאלוהים הביא לכך שייכתב לטובתכם. זו טענה יוצאת דופן, והיא הטענה שכתבי הקודש מעידים על עצמם. קבלתה איננה עניין של מה בכך. היא היסוד לכל שאר הדברים בקורס הזה.

בני אדם שכתבו השתמשו בצורות רבות ושונות כדי להעביר את מה שאלוהים נתן להם. יש שכתבו היסטוריה, ותיעדו אירועים שקרו לאנשים אמיתיים במקומות אמיתיים. יש שכתבו נבואה, והכריזו מה אלוהים אמר לעמו ומה התכוון לעשות. יש שכתבו שירה ושירים, וביטאו השתחוויה, צער, השתאות וגעגוע. יש שכתבו תיאורים של חיי ישוע, ותיעדו מה אמר ומה עשה בעודו מהלך בינינו. יש שכתבו מכתבים לקהילות וליחידים, והתייחסו למצבים מסוימים בהנחיות ממוקדות. הרופא לוקאס הסביר את שיטתו בפתיחת הבשורה שכתב: "החלטתי גם אני, לאחר שעמדתי בבירור על הכול מן ההתחלה, לכתוב לך לפי הסדר, תיאופילוס הנכבד, כדי שתדע את הוודאות של הדברים שבהם הודרכת" (לוקאס 1:1-4). לוקאס היה כותב קפדן ומעמיק, בעל מטרה ברורה. אנושיותו נראית בכל עמוד, וכך גם המטרה האלוהית העומדת מאחורי עבודתו.

כדאי להעלות כבר בתחילת הדברים אזהרה אחת חשובה. כתבי הקודש מתעדים את דבריהם של אנשים רבים ושונים, ובהם אנשים שטעו, לא צייתו או היו רשעים גמורים. כאשר חבריו של איוב נותנים לו עצה רעה, דבריהם מתועדים בנאמנות. כאשר מלך מדבר בטיפשות, הכתוב אינו מסתיר זאת. כאשר השטן מדבר בגן עדן, דבריו נשמרים. עצם קיומו של משפט בכתבי הקודש אינו אומר שאלוהים אישר את דברי הדובר. מה שאלוהים הנחיל בהשראתו הוא התיעוד המדויק. קריאה זהירה פירושה לשים לב מי מדבר, באיזה מצב, והאם אלוהים מאשר את הנאמר או מתקן אותו.

66 הספרים של כתבי הקודש הם היסוד של הקורס הזה כולו. לא יידרש ממך לשנן את כולם בבת אחת. תפגוש אותם בהדרגה, כפי שמתוודעים לאנשים עם הזמן. אבל כדאי להבין כבר מההתחלה שכל ספר הוא יחידה בפני עצמה. לכל ספר בכתבי הקודש יש כותב משלו, קהל משלו, נסיבות כתיבה משלו ומטרה משלו. כתבי הקודש כולם הם האוסף השלם של הספרים האלה, המקושרים זה לזה בסיפור אלוהי אחד וכולל. כשתלמד להבחין בין ספר אחד לבין כתבי הקודש כולם, תהפוך לקורא זהיר ומדויק הרבה יותר.

כשאתם פותחים מהדורה מודפסת של כתבי הקודש, תבחינו בדברים שאינם חלק מהטקסט המקורי שנכתב בהשראה אלוהית. כותרות הספרים, מספרי הפרקים, מספרי הפסוקים, מפות, הפניות צולבות והערות עריכה נוספו כולם מאוחר יותר בידי מו״לים, חוקרים ומתרגמים כדי לעזור לקוראים להתמצא. הם כלים שימושיים. אבל הם אינם כתבי הקודש. חלוקה לפרקים אינה תמיד סימן לסופה של מחשבה. מספר פסוק אינו תמיד מסמן משפט שלם. כשתלמדו לראות בכלים האלה את מה שהם באמת, עזרים מועילים ולא חלוקות שנקבעו בהשראה אלוהית, תפיקו מכך תועלת רבה.

במרכז כל כתבי הקודש עומד אדם. יוחנן פותח את בשורתו בהצהרה שחוזרת אחורה עד לפני הבריאה: “בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה הדבר׃” (יוחנן ⁦1:1⁩). כמה פסוקים לאחר מכן הוא אומר: "והדבר נעשה בשר ושכן בתוכנו" (יוחנן 1:14). ישוע המשיח הוא דבר אלוהים החי. ודבר אלוהים הכתוב מעיד עליו. ישוע עצמו אמר: “דרשו בכתובים אשר תחשבו שיש לכם חיי עולמים בהם והמה המעידים עלי׃” (יוחנן ⁦5:39⁩). בדרך לעמאוס, לאחר תחייתו, הלך ישוע עם שני תלמידים שעדיין לא הכירו אותו, ו“ויחל ממשה ומכל הנביאים ויבאר להם את כל הכתובים הנאמרים עליו׃” (לוקס ⁦24:27⁩). מחבר האיגרת אל העברים מייחס מזמור ישירות למשיח, ומצטט אותו כאומר: “אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלהי׃” (עברים ⁦10:7⁩). מתחילתם ועד סופם, כתבי הקודש מובילים אל ישוע המשיח ומעידים עליו.

אין הכוונה שיש לכפות על כל קטע מיד אמירה על ישוע מבלי להבין תחילה מה הייתה משמעותו במסגרתו שלו. קריאה טובה תמיד מניחה לקטע לדבר תחילה בהקשרו. אבל ככל שתעמיקו בהכרת כל כתבי הקודש, תראו יותר ויותר כיצד הסיפור, ההבטחות, הקורבנות, הכהונה, הנבואות והבריתות, כולם מוצאים בו את משמעותם ואת התגשמותם.

מדוע נוצרים קוראים ולומדים את המקרא? התשובה הפשוטה ביותר היא זו: כדי להכיר את אלוהים ואת בנו. ישוע התפלל: “ואלה הם חיי העולמים לדעת אתך אשר אתה לבדך אל אמת ואת ישוע המשיח אשר שלחת׃” (יוחנן ⁦17:3⁩). המקרא הוא האמצעי העיקרי שאלוהים נתן לנו להכרה זו. אנו קוראים כדי ללמוד את רצונו, כדי לקבל תיקון כשסטינו מן הדרך, וכדי לצמוח בציות. פאולוס הזכיר לטימותיאוס שכתבי הקודש, שנכתבו בהשראת אלוהים, עושים את המאמין "שלם, מוכשר לכל מעשה טוב" (טימותיאוס ב' 3:17). אין תחום בחיים שכתבי הקודש אינם נוגעים בו ואינם מלמדים בו.

קריאה ולימוד הם שתי פעילויות קרובות, אך שונות זו מזו. הקריאה מקנה היכרות עם מהלכו של ספר, עם דמויותיו, עם תנועתו ועם הטון שלו. הלימוד מאט את הקצב כדי לחקור שאלה, לבחון מילה, להתחקות אחר נושא או להבין קטע קשה. שתיהן שייכות לחייו של המאמין, ואף אחת מהן אינה מחליפה את רעותה. ושתיהן דורשות דבר שאין טכניקה היכולה לבוא במקומו: לב קשוב ותלות ברוח הקודש, שהוא אותו רוח שהניעה את הכותבים המקוריים ושמאיר את הטקסט לכל קורא כן.