מיקום רוחני: הסכנה הנסתרת בהלך רוח של נוחות

יש סכנה כה מתעתעת, שרוב המאמינים אינם רואים אותה מגיעה. היא אינה מכריזה על עצמה בחטא גלוי. היא אינה באה בתחפושת של מרד או של הפקרות. היא מתגנבת בשקט, לבושה בבגדים המכובדים של אחריות, תכנון והסתמכות עצמית. אני מדבר על הסכנה שבהלך רוח של אזור הנוחות, מקום רוחני שנראה מקובל לגמרי מבחוץ, אך למעשה אינו מיושר כלל עם מטרותיו של האלוהים לשעה הזאת.

כשאנו מדברים על מיקום רוחני, איננו מדברים בראש ובראשונה על גיאוגרפיה. איננו שואלים אם אתה משתתף בחיי הקהילה או אם אתה קורא בכתבי הקודש שלך. אנו שואלים שאלה חודרת ומעמיקה הרבה יותר: היכן מחשבתך? היכן לבך? מה תופס את עיקר האנרגיה המחשבתית והרגשית שלך מהרגע שאתה מתעורר ועד שאתה מניח את ראשך בלילה? כי המקום שבו מחשבתך שוכנת דרך קבע, זהו מיקומך הרוחני האמיתי.

המאמינים שמדאיגים אותי ביותר אינם אלה שחיים בחטא גלוי. אלה שמונעים ממני שינה הם אנשים הגונים, מוסריים, שמגיעים באופן קבוע לקהילה, ופשוט שקעו כליל בענייני חייהם שלהם. הם מתכננים את פרישתם. הם מפקידים כספים בקרן הפנסיה 401(k). הם חושבים על בית הנופש, על תיק ההשקעות, על קרן הלימודים של הנכדים. אין בדברים האלה כשלעצמם שום חטא. אבל כאשר הדאגות הללו דוחקות הצידה כל נכונות אמיתית להיענות להובלתה של רוח הקודש, כאשר הרוח מעוררת ודוחפת וקוראת, והמאמין פשוט עסוק מדי, נוח לו מדי, מושקע מדי בעתידו שלו מכדי להגיב, זהו מקום רוחני מסוכן.

הבינו זאת היטב: בניית בית האלוהים אינה קשורה להקמת מבנה פיזי. בית האלוהים אינו עשוי מלבנים וטיט. הוא עשוי מאבנים חיות, אנשים שנולדו מחדש, שהשתנו בכוחה של הבשורה ונוספו אל מלכות האלוהים. לבנות את בית האלוהים פירושו להביא נפשות אל האלוהים. פירושו להכריז את הבשורה בדחיפות ובעקביות. פירושו לא לחסוך מאלה שזקוקים לשמוע את דבר האלוהים את הונכם, את זמנכם, את משאביכם ואת מרצכם. זה פירוש הדבר לבנות.

הדוגמה לשעה הזאת היא בר-נבא. זה היה אדם אמיד, בעל רכוש והון, שהבין דבר שרבים מהמאמינים כיום עדיין לא תפסו: מה שהיה בידיו לא היה שלו בסופו של דבר. זה היה משאב שהופקד בידיו למטרה גדולה יותר מנוחותו וביטחונו האישיים. כאשר הקהילה הקדומה נזקקה למשאבים כדי לשאת את הבשורה אל העמים, בר-נבא מכר את מה שהיה לו והניח זאת לרגלי השליחים. הוא לא התמקח. הוא לא שמר לעצמו חלק. הוא הכיר בשעה והגיב בהתאם.

עכשיו, אני רוצה שתתעכבו רגע על הדוגמה הזאת ותנו לה לחלחל. ברנבא לא היה אדם עני שביקשו ממנו לתת מתוך עוניו. הוא היה אדם עשיר שביקשו ממנו לתת מתוך שפעו, והוא עשה זאת ברצון, כי דרך החשיבה שלו עברה טרנספורמציה. הוא לא עמד במקום של שמירה עצמית. הוא עמד במקום של קידום מלכות האלוהים. זו דרך החשיבה שאליה האלוהים קורא לעמו בשעה הזאת.

תפיסת הנוחות אומרת: "עשיתי את חלקי. אני מגיע באופן קבוע לקהילה. אני נותן מעשר מדי פעם. אני אדם טוב. בוודאי אלוהים אינו מבקש ממני עוד דבר." אבל תפיסת מלכות האלוהים אומרת: "אדוני, מה אתה מבקש ממני? מה אתה רוצה שאעשה? לאן אתה רוצה שאלך? מה אתה רוצה שאתן?" תפיסת הנוחות תמיד מחשבת מה היא יכולה לשמור לעצמה. תפיסת מלכות האלוהים תמיד שואלת מה היא יכולה לשחרר.

זה לא עניין של אשמה. זה עניין של בהירות. השעה שבה אנו חיים דורשת כיוונון מחדש של סדרי העדיפויות. הדברים שנראו דחופים לפני חמש שנים, תוכנית הפרישה, אסטרטגיית ההשקעות, הביטחון לעתיד, עומדים להתגלות כפי שהם באמת: זמניים, שבריריים ובסופו של דבר בלתי מספיקים. אלוהים אינו קורא לך להיות חסר אחריות. הוא קורא לך להיות ער, להיות מגיב, ולתת לרוח הקודש להוביל אותך אל העבודה המשמעותית ביותר בחייך.