המגפה השקטה: מדוע העיוורון הרוחני מסוכן כל כך

יש מצב המתפשט בתוך גוף המשיח, והוא אינו מכריז על עצמו בתסמינים גלויים. הוא אינו מגיע עם תווית אזהרה. הוא אינו מפעיל אזעקה אצל מי שנגוע בו. למעשה, הדבר המדאיג ביותר בעיוורון רוחני הוא שדווקא אלה שנפגעים ממנו באופן העמוק ביותר הם כמעט תמיד האחרונים לדעת על כך. זה מה שהופך אותו למסוכן במידה יוצאת דופן, ולכן על כל מאמין לקחת אותו ברצינות.

אנו חיים בדור שמיומן מאוד בזיהוי בעיות רוחניות אצל אחרים. אנו מסוגלים להבחין בפשרנות בשירות רוחני שנמצא בצדה השני של העיר. אנו מזהים ארציות בבחירות של מישהו אחר. אנו יכולים להצביע על שחיקת אמות המידה בקהילה אחרת. אבל כשמגיעים ללבבות שלנו, אנו לעיתים קרובות עיוורים להפליא. זה אינו מקרה. עיוורון רוחני, מעצם טבעו, מסתיר את עצמו מפני האדם שהוא שוכן בו. זהו מצב שמסתיר את עצמו, ודווקא משום כך הוא כה ערמומי ומסוכן.

התבוננו במה שכתבי הקודש אומרים בחזון יוחנן ג׳ 17: "כִּי אַתָּה אוֹמֵר: אֲנִי עָשִׁיר וְרָכוּשִׁי רַב וְאֵין לִי צֹרֶךְ בְּדָבָר, וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה אֻמְלָל וּמְעוֹרֵר רַחֲמִים, וְעָנִי וְעִוֵּר וְעָרוֹם." שימו לב ללשון: האדם אינו יודע. הוא אינו מעמיד פנים שהכול בסדר בעוד שהוא מודע בסתר למצבו. הוא באמת מאמין שהוא במצב טוב. הוא בנה לעצמו מציאות שבה הוא משגשג רוחנית, והמציאות הבנויה הזאת נעשתה אמיתית בעיניו יותר מהאמת שאלוהים מדבר אליו. זהו עיוורון רוחני בצורתו הבוגרת והמסוכנת ביותר.

מה שהופך את המצב הזה למגפה שקטה הוא שהוא פועל בהדרגה. הוא אינו קורה בן לילה. אדם אינו הולך לישון בריא רוחנית ומתעורר עיוור לחלוטין. התהליך הוא הדרגתי, כמעט בלתי מורגש, כמו עמעום איטי של אור, שמבחינים בו רק כשמנסים לקרוא בחדר שהיה פעם מואר. עד שהחושך הופך לגלוי לעיני אחרים, האדם שבתוכו כבר הסתגל אליו. הוא כיוונן מחדש את חושיו הרוחניים לאור החלש, ובאמת אינו מסוגל עוד להבחין בהבדל.

האופי ההדרגתי הזה אומר שעיוורון רוחני הוא דבר שכל מאמין צריך להישמר ממנו באופן מתמיד, ולא רק בעתות מאבק או פיתוי ברורות. למעשה, חלק מהאנשים העיוורים ביותר מבחינה רוחנית הם דווקא אלה שנמצאים בקהילה כבר שנים רבות, שמכירים את שפת האמונה, שיודעים לצטט מכתבי הקודש, ושצברו ניסיון דתי. ניסיון דתי, בלי שיתוף אמיתי ומתמשך עם אלוהים, עלול אף להאיץ את התפתחות העיוורון הרוחני במקום למנוע אותה. כשאנחנו מתחילים לתת אמון בהיסטוריה שלנו עם אלוהים יותר מאשר במערכת היחסים הנוכחית שלנו איתו, אנחנו עומדים על קרקע מסוכנת.

מימד קריטי נוסף לכך שעיוורון רוחני מסוכן כל כך הוא השפעתו על החיים בקהילה. כאשר מאמין חולה פיזית, הקהילה יכולה להתגייס סביבו בתפילה ובתמיכה מעשית. אבל כאשר מאמין עיוור רוחנית, הוא מתנגד לעיתים קרובות בדיוק לעזרה שהוא זקוק לה. הוא מפרש תוכחה כהתקפה. הוא חווה את האמת כאיום. האנשים שאוהבים אותו יותר מכול ומשתדלים להגיע אליו יותר מכולם הם לעיתים קרובות אלה שהוא דוחה בעוצמה הרבה ביותר. משמעות הדבר היא שעיוורון רוחני אינו פוגע רק ביחיד; הוא פוגע ביחסים, מפרק משפחות ומחליש את גוף המשיח כולו.

יש כאן גם דינמיקה רוחנית עמוקה. עיוורון רוחני אינו קיים בחלל ריק. היכן שיש לב מוחשך, קיימת דלת פתוחה להעמקת ההונאה. האויב, אויב נפשותינו, אינו עומד מנגד כשיש עיוורון רוחני. הוא פועל במרץ כדי לחזק אותו, כדי להפוך את האשליות למשכנעות יותר, וכדי להקשיח את החומות שמונעות מהאמת להיכנס. משום כך, ההתמודדות עם עיוורון רוחני אינה רק עניין של כוח רצון או של שיפור עצמי. היא דורשת התערבות אלוהית, ענווה אמיתית ונכונות שיראו לנו את מה שאיננו מסוגלים לראות בכוחות עצמנו.

הבשורה הטובה, ואכן יש כאן בשורה טובה באמת, היא שאלוהים לא השאיר אותנו בלי משאבים. הוא נתן לנו את דברו, את רוח הקודש ואת קהילת המאמינים שלו, כדי לעזור לנו לראות את מה שאיננו יכולים לראות לבדנו. אבל כדי להגיע למשאבים האלה נדרשת עמדה יסודית אחת: בחינה עצמית כנה. לפני שנוכל להירפא מעיוורון רוחני, עלינו להיות מוכנים לשקול שאולי הוא קיים בנו. הנכונות הזאת, הפתיחות הצנועה לכך שיראו לנו, היא הנקודה שממנה חייב להתחיל כל מסע אל ראייה רוחנית מוחזרת.