מסר חג השבועות של פטרוס: נבואת יואל מבוארת

ביום חג השבועות (הפנטקוסט), כאשר רוח הקודש ירדה על מאה ועשרים המאמינים שהתאספו בעלייה, הקהל שהיה עד לכך נותר נבוך. חלקם השתוממו, וחלקם לעגו ואמרו שאנשים אלה שיכורים מיין חדש. דווקא באווירה טעונה זו קם פטרוס ונשא אחת הדרשות החשובות ביותר בתולדות האנושות. והטקסט שבחר לא היה קטע מהברית החדשה. הוא חזר אל הנביא יואל שבברית הישנה והכריז: "זה הדבר שנאמר על ידי הנביא יואל."

בואו נקרא מה אמר פטרוס למעשה, כי הפרטים חשובים מאוד. מעשי השליחים 2:16-21 מתעד: 'אֲבָל זֶה הוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר עַל יְדֵי הַנָּבִיא יוֹאֵל: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אָמַר אֱלֹהִים, אֶשְׁפֹּךְ מֵרוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר; וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם יִתְנַבְּאוּ, וּבַחוּרֵיכֶם יִרְאוּ חֶזְיוֹנוֹת, וְזִקְנֵיכֶם חֲלוֹמוֹת יַחֲלֹמוּ. וְגַם עַל עֲבָדַי וְעַל שִׁפְחוֹתַי אֶשְׁפֹּךְ בַּיָּמִים הָהֵם מֵרוּחִי, וְהֵם יִתְנַבְּאוּ. וְאֶתֵּן מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְאוֹתוֹת בָּאָרֶץ מִתַּחַת: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם הָאָדוֹן, הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה, כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם הָאָדוֹן יִוָּשֵׁעַ.'

עכשיו, הדבר הראשון שאני רוצה שתשימו לב אליו הוא הביטוי "באחרית הימים". פטרוס לא תיאר דבר שיתרחש אלפי שנים בעתיד. הוא אמר: "זה קורה עכשיו, היום, ביום חג השבועות הזה." אבל כאן פרשנות מדויקת הופכת לקריטית: אחרית הימים איננה רגע בודד. היא תקופה. ליתר דיוק, אחרית הימים היא אלפיים השנים האחרונות בתולדות האנושות על פני האדמה הזאת. אנחנו חיים באחרית הימים כבר עכשיו. אנחנו חיים באחרית הימים מאז יום חג השבועות. אבל יש אירועים מסוימים בתוך התקופה הזאת שעלינו להבין ולמצוא בהם את מקומנו.

שפיכת הרוח על כל בשר החלה בחג השבועות ונמשכה לאורך כל תולדות הקהילה. בנים ובנות מתנבאים, בחורים רואים חזיונות, זקנים חולמים חלומות, עבדים ושפחות מקבלים את הרוח ומתנבאים: זו הייתה החוויה המתמשכת של הקהילה. ושימו לב לדבר מה מופלא: אלוהים לא השאיר את הנשים בחוץ. הכתוב מזכיר במפורש את השפחות, שהן משרתות, המקבלות את הרוח ומתנבאות. הדבר היה מהפכני במאה הראשונה, והוא נשאר עדות לטבעה המכליל של רוח האלוהים.

אבל עכשיו אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדבר שרוב הקוראים עוברים לידו מבלי להבחין בו: המבנה הדקדוקי של הטקסט. הביטו שוב בפסוק 18: "וְגַם עַל עֲבָדַי וְעַל שִׁפְחוֹתַי אֶשְׁפּוֹךְ בַּיָּמִים הָהֵם מֵרוּחִי, וְהִתְנַבְּאוּ:" אחרי הביטוי "והתנבאו" מופיעות נקודתיים. נקודתיים בטקסט המקראי משמשות כנקודת מפנה. הן מציינות שמה שבא אחריהן קשור ישירות למה שקדם להן ונובע ממנו. אז מה בא אחרי הנקודתיים? פסוק 19: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְאוֹתוֹת בָּאָרֶץ מִתָּחַת: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן."

זו אינה נבואה נפרדת. זהו המשך. שפיכת הרוח והתנבאותם של עם האלוהים קשורות, באמצעות הנקודתיים הללו, לאותות ולמופתים הקוסמיים שבאים בעקבותיהן. הרוח נשפכת בחלקה המוקדם של אחרית הימים. האותות והמופתים מתרחשים בחלקה המאוחר של אחרית הימים, ובפרט בתקופה שקודמת למה שיואל ופטרוס מכנים שניהם "יום יהוה הגדול והנורא".

משמעות הדבר היא שאותה הקהילה שחווה את שפיכת רוח הקודש תהיה נוכחת גם כדי להיות עדה לאותות ולמופתים המתוארים בפסוקים 19 ו-20, ובמקרים מסוימים אף כדי לעמוד בהם. זו אינה דוקטרינה נוחה, אך היא דוקטרינה המעוגנת בכתבי הקודש, והבנתה חיונית כדי לנווט במה שעתיד לבוא. הקהילה אינה מיועדת ליציאה שקטה ונוחה לפני שהדברים נעשים קשים. הקהילה מיועדת להיות נוכחת, פעילה, מלאת רוח הקודש ופורה, עד לרגע שבו האדון יופיע בעננים.