ביקורה של מרים אצל אלישבע

זה היה יום מושלם ללימוד דבר אלוהים; הילדים היו בבית הספר, הבית היה שקט וניצוץ של אור שמש רקד על המים הכחולים בבריכת השחייה. ישבתי בסלון על הספה וקראתי בכתבי הקודש שלי, כשלפתע מבטי ננעץ במקום אחד, כי ראיתי אדם לבוש בגד לבן דמוי גלימה, הולך על המים בכיוון מקביל למקום שבו ישבתי. התבוננתי בו כשהמשיך ללכת ועבר דרך קיר חדר השינה שלי. ידעתי בתוך תוכי שזה ישוע המשיח. נרגשת, רצתי לחדר השינה כדי לקדם את פניו ולהשתחוות לפניו, אך כשהגעתי לשם לא ראיתי אותו. כשלבי עדיין הולם בחזי, התיישבתי על המיטה, נשענתי על ראש המיטה והעמדתי פנים שאני קוראת שוב.

אני אומרת שהעמדתי פנים כי עם ציפייה כזאת בליבי, לא הייתה כל דרך שאוכל להבחין במילים שבדף שהצצתי בו. כעבור כמה שניות, כל ציפיותיי התגשמו. הוא היה שם, יושב למרגלות המיטה. קפאתי על מקומי, כאילו הזמן עצר. שפתיי לא יכלו לזוז ולכן לא יכולתי לדבר. ישבתי שם, עיניי בוערות וליבי מפציר ומשתוקק בשקט לגעת באדון. אור פניו טישטש את כל השאר בחדר. הבטתי עד שכבר לא הבטתי בו; הייתי חלק ממנו. פתאום הייתי במה שיש הקוראים לו ממד אחר, אך למעשה הייתי ברוח. נראה היה שהבשר שלי מתמזג עם האור, ודעתי נסחפה אל שלווה שבאמת עלתה על כל שכל. אז הוא דיבר: "מרי, קראתי לך אליי. אלמד אותך את דברי ואשלח אותך אל עמי. אכנס אל המסורת ואוציא ממנה את הטובים ביותר ואתן אותם לך להכשרה בדברי ובדרכיי. הם יהיו תלמידיי, ואשלח אותך אל קצווי תבל ללמד את עמי ולהשיב את לבם אליי. תעמדי לפני נכבדים וראשי מדינות."

למותר לציין שנשארתי תקועה ליד השם "מרי". לא משנה מה האיות בתעודת הלידה שלי, האדון הכיר אותי בשם מרי. הוא קרא בשמי ודיבר אליי ממש. הרגשתי את שפתי רוחי מתחילות לחייך קלות מרוב השתאות. דבריו היו כל כך אישיים ומחזקים, עד שידעתי שהוא יעשה את כל מה שדיבר. כשהמשיך לדבר, הוא הסביר לי איך להתחיל את השירות. הוא אפילו אמר לי מה יהיה שם השידור ברדיו (Bible Talk), שיביא אליי חלק מאלה שיהיו העוזרים והפועלים של החזון. הוא דיבר על קדושה ועל חיים של יראת אלוהים בדרכים שמעולם לא שמעתי שמלמדים אותן. הוא גם גרם לי להבין שאת הכוח האמיתי של רוח הקודש אפשר למצוא רק בהשפלת הבשר.

יכולתי לכתוב ספר בן כמה מאות עמודים כדי להעביר את פרטי השיחה, אבל כבר כתבתי ספרים ומדריכי לימוד רבים שלימדתי במרכזי ההכשרה הגלובליים ברחבי העולם. כל הגילויים שקיבלתי מקוטלגים וזמינים לציבור בספריית האמונה שלי, (www.marybanksfaithlibrary.com). ישוע אמר: "עמי לא ילכו אחריך; הם ילכו אחרַי. אם יש לך את האומץ לומר את מה שאני אומר ולעשות את מה שאני עושה, אז אברך אותך." איני יכולה לתאר לכם את השמחה, ויחד עם זאת את הענווה, שחשתי כשהקשבתי לדבריו. ידעתי שהוא יהיה נאמן לבצע את כל אשר ייעד לעשות. אבל יותר מזה, ידעתי שכל מה שעליי לעשות הוא לציית. אני זוכרת שישוע אמר פעם לקהל: ...אמן אמן אני אומר לכם, הבן אינו יכול לעשות דבר מעצמו, אלא רק את אשר הוא רואה את האב עושה: (יוחנן 5:1).

החזון היה נאמן לדבר. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו. אהובים, זה מסיר את הלחץ מהשירות ומהניסיון לרצות את האב, כי באמת ההתחברות שלי הייתה עם האב ועם הבן. איכשהו שמעתי את עצמי מוציא את המילים שהצטברו בלבי. ״אבל אדוני, אמרתי, אני לא אוהב את עמך כמו שאתה אוהב אותם. אני לא נשאר ער כל הלילה להתפלל עבורם. אני הולך לישון. אין לי את הנטל שאני צריך לתפילה. האם תתן לי את הנטל הזה? האם תלמד אותי להתפלל?״ באותו רגע הוא החל ללמד אותי את יסודות התפילה והוביל אותי אל תפילת הצירים שהולידה את מתנות השירות שבהן אני משרת כיום. זהו כמובן לימוד אחר. אם אתם נאבקים בתפילה שנדמה שאינה משיגה דבר, חפשו את ספרי ״אדוני, למד אותנו להתפלל״. אני חושב שהדבר החשוב ביותר שלמדתי מהאדון הוא נקודת המבט של כתבי הקודש והמשמעות האמיתית של ישועה. כשאני יושב במשרדי וכותב את הדברים האלה, אני מבין שעברו עשרים ואחת שנים מאז הביקור הראשון ההוא. ייתכן שתשאלו מדוע לקח כל כך הרבה זמן להביא את האמיתות האלה אל הגוף. התשובה פשוטה: נהגתי להופיע בטלוויזיה באחת מרשתות הטלוויזיה הנוצריות הגדולות יותר. הקדושים בקהילה רצו לרכוש זמן שידור באותה רשת ממש. הם היו אנשים ״אמידים״ למדי, שהוקסמו מהדבר ששמעו. הם רצו שהגוף ישמע את אותו הדבר. בדיוק כשהכול היה מוכן, האדון דיבר אליי ואמר: ״אם תעלה עכשיו לרשתות, תהפוך למורה מפורסם נוסף לכתבי הקודש, בלי עדות לכך שהמסר שלך פועל בחייהם של עמי. יחפשו אותך, ותיכנס להזמנות להרצות שלא יותירו לך זמן לגדל את עמי בדבר שאני נותן לך. הישאר בבית וגדל בנים שיביאו כבוד לאבי. עשה אותם תלמידים וחזק אותם בדרכיי.

הקם גוף מאמינים שלא יביישו את שמי." צייתי לאדון, ונשארתי באשפת החיצים שלו, מקשיב ומוסר הלאה את החיים שהוא שפך עלינו. לאחר מכן קיבלתי את שליחותי; וזה היה הדבר שאלוהים האב דיבר אליי כשהייתי שרוע על פניי על רצפת חדר השינה שלי: "כשם ששלחתי את משה אל ארץ מצרים כדי להוציא את עמי מעבדות, כך אני שולח אותך אל הקהילה שלי כדי להוציא את עמי מבורות." כשהתחלנו לצמוח רוחנית הוא הרחיב את גבולותיי והוסיף מידות חדשות לתחום ההשפעה שלי. בשנת 1985 התחלתי עם שנים עשר חברים/תלמידים, ועכשיו, עשרים ואחת שנים לאחר מכן, הקמנו שירותים וטיפחנו בנים הן כאן והן מעבר לים. זו הסיבה שאני בא אליכם עכשיו, עם הראשונה מבין אמיתות רבות שהאב מסר לי. אני בטוח שיש אחרים, כמוני, שהוסתרו גם הם באשפת החיצים שלו במשך שנים רבות כל כך. התעודדו: העובדה שהאב אִפשר לכם ליטול חלק באמיתות אלה פירושה שהוא זוכר אתכם ומבקש להשתמש בכם בשירותו.